23/07/2023
טראומה ומלחמה.
הגענו לארץ בשנת 90. והתחלנו להילחם להיות חלק מהמדינה ומהחברה. עשו לי ברית מילה בגיל 5 ואבא שלי בגיל 45 רק כדי שנהיה חלק. שתקתי חצי שנה בגן עד שיכלתי לדבר בעברית בלי להביך את עצמי, נלחמתי כדי להתקבל. ואז נלחמתי בשביל ילדים חדשים שלא ידעו עברית ותרגמתי אותן ולהם.
מאז ההגירה ההורים שלי נלחמו כלכלית וניצחו. הם גיבורים.
בזמן הזה רבים אחרים נלחמו בשביל ליאור העתידי(אז עוד הייתי לאוניד, עוד קרב שנחלתי בו תבוסה בין הזהות שלי לבין החברה). יעל דיין, שולמית אלוני, דנה אינטרנשיונל, עוזי אבן ועוד רבים נלחמו כדי שאוכל להיות הומו-סייפין במדינה הזאת. הזוי אבל מסתבר שלהט״בים הם סתם אנשים אז למה היה צריך להילחם?
ובזמנים האלו המדינה נלחמה. מלחמת המפרץ הראשונה. אינתיפאדה שנייה (עד היום אני צריך להילחם במחשבות כשאדם ערבי נכנס לאוטובוס, ככה זה בפוסט טראומה מדינית).
ואז הגעתי לגיל 18 וחצי ואיתו גם הצבא. הייתי קרבי כי המדינה וכי נלחמתי עדיין להיות חלק מהחברה. והייתי בגוש קטיף, בעזה, בחברון, ברמאללה, בהר דב ובמלחמת בלבנון השנייה. והייתי בהפרעות סדר וכמעט עליתי על מטען ואפילו עליתי על מוקש(במזל הוא לא התפוצץ).
ואז לאזרחי. והתחילה מלחמת ההתשה של יוקר המחייה. התחלתי מספר תארים וכל פעם פחדתי שלא יהיה לי כסף אז עזבתי אותם כדי לעבוד ולשרוד כלכלית. הטראומה של ההגירה והמצב הכלכלי בתור לאוניד הילד של בוריס ונדיה שידע לא לבקש כסף- כי אין, חלחלה.
סיימתי תואר בגיל 35, נצחתי במלחמה הזאת, לא בלי אבדות.
ואז לקריירה, ושם בתור עובד סוציאלי מלחמת ההתשה ביוקר המחייה החלה לגבות קורבנות. אז בקרב מאסף המשכתי גם למלצר בנוסף למשרה המלאה.
כל הזמן הזה, המדינה ממשיכה להילחם- באיראן, בסוריה, בלבנון, בעזה, ביהודה ושומרון, בפיגועים, בטילים, בבלונים.
ואז הגענו להיום, אני במקום טוב, אמנם עובד כמו חמור, קונה בעיקר מוצרי בסיס (גבינה צהובה-מותרות, פירות-הפכו למותרות, תרבות-מותרות, פיתוח עצמי-מותרות) אבל אני אוהב את איפה שאני והמלחמה האישית שלי כרגע בנסיגה.
אבל היום יש מדינה שהמלחמה היא כבר לא בינה לשכנים אלא בינינו לעצמנו. והמלחמה הזאת פתחה את כל הטראומות מחדש.
כל מי שאומר ״אתה לא נראה רוסי״ רומז שרוסים צריכים להראות כמו ״לא יהודים״ (אלוהים יודע מה זה אומר), מזכיר לי שאני לא שייך.
כל מצביע מפלגה דתית-חרדית מזכיר לי שאני לא רצוי.
כל קנייה בסופר מזכירה לי שאני, למרות שאני מרוויח בשתי העבודות יחד את השכר הממוצע במשק, ללא עתיד כלכלי כאן.
כל צעקה של שר ימני, מזכירה לי שאנחנו לא מדינה מערבית.
כל הפגנה מזכירה לי שכל הזמן יש פה מלחמה.
כל תינוק דתי-חרדי שנולד מזכיר לי שהמלחמה אבודה.
ובגיל 37, נראה לי, שעייפתי ממלחמות. לא רוצה לחיות בטראומה.
אז אני מתחיל לתכנן הגירה. נכון שזאת מלחמה חדשה אבל לפחות במדינה אחרת, אולי, אין אומה בטראומה, אולי המדינה לא במלחמה.
